ניתוחי בלוטת התריס ויותרת התריס
למרות השמות הדומים, בלוטת התריס (בלוטת המגן) ובלוטת יותרת התריס (פארא תירואיד) הן שתי בלוטות שונות מאוד.
בלוטת התריס – ממוקמת בקדמת הצוואר ומפרישה הורמון שאחראי על כל תהליכי חילוף החומרים בגוף.
בלוטת יותרת התריס – לרוב האנשים יש 4 בלוטות, הממוקמות מאחורי בלוטת התריס ומפרישות הורמון, שאחראי על משק הסידן בגוף.
בבלוטת יותרת התריס, רוב הגידולים שפירים – ומופיעים בד"כ באחת מהבלוטות. ההורמון שמופרש מבלוטות יותרת התריס מפרק את הסידן שבעצמות – לתוך הדם. כשרמת הסידן גבוהה, אמורות הבלוטות להפריש פחות הורמון. גידול הוא מצב שבו אחת הבלוטות מתחילה לתפקד באופן עצמאי, בלי קשר לרמת הסידן בדם – ומתפקדת ביתר (מפרישה את ההורמון כל הזמן). הפרשת היתר גורמת לרמות גבוהות של סידן בדם – ולכן עשויה להיות קשורה לתופעות כמו אבנים בכליות, אוסטאופורוזיס, שינויים במצבי רוח, דיכאון ועוד. ברוב המקרים, הבעיה מתגלה במקרה, לאחר שבבדיקת דם התגלתה רמת סידן גבוהה מהנורמה. רופא המשפחה יזמין בדיקות נוספות, שבאמצעותן ניתן לבדוק את רמת ההורמון שמופרש מהבלוטות ואז מנסים לאתר את הבלוטה הלא תקינה, שבד"כ לא רק מתפקדת ביתר, אלא גם גדולה יותר. מיקום הבלוטה החולה נעשה באמצעות בדיקות הדמיה כמו אולטרסאונד ומיפוי MIBI. לאחר איתור הבלוטה הלא-תקינה מומלץ להסירה בניתוח (אדם יכול לחיות גם עם בלוטה אחת מתפקדת).
ברוב הגדול של המקרים, הגידול הוא גידול שפיר (אדנומה) והטיפול הכירורגי מביא להחלמה מלאה. גידולים ממאירים נדירים ביותר ואז ניתן טיפול ניתוחי, בשילוב קרינה.
בבלוטת התריס יש מגוון מחלות שפירות וממאירות, החל מהגדלה שפירה של הבלוטה (זפק) ועד גידולים ממאירים.
זפק – עלול לעיתים לגרום ללחץ על קנה הנשימה ו/או להתפשט לכיוון בית החזה; במקרה כזה, יש צורך בהסרה של הבלוטה, או חלק ממנה, על מנת להקל על תסמיני הלחץ המקומי. אחד הגורמים לזפק הוא מחסור ביוד (שמקורו בדגים ופירות ים) ולכן הוא נפוץ בעיקר בהרים הגבוהים או באפריקה, בהם כמעט לא אוכלים מאכלים מן הים.
גידולים סרטניים – גורמי סיכון ידועים הם חשיפה לקרינה מייננת (למשל: אנשים שקיבלו הקרנות לטיפול בסרטן בילדותם, אנשים שקיבלו קרינה לגזזת בשנות ה-50, או אנשים שנחשפו לקרינה במסגרת אסונות, כמו צ'רנוביל). בנוסף: סיפור משפחתי של קרוב משפחה מדרגה ראשונה מהווה גורם סיכון; וכן תסמונות גנטיות מסוימות, המעלות את הסיכון.
לרוב, גילוי המחלה הוא בעקבות הופעת גוש בבלוטת התריס, המתגלה במישוש עצמי או בבדיקה שגרתית של רופא משפחה. לעיתים מתגלה גוש במקרה (ממצא מקרי). למשל: בבדיקת אולטרסאונד של הצוואר, הנעשית מסיבה אחרת. הגישה לגושים בבלוטת התריס היא מורכבת וקיים תחום אפור שבו ניתן לעקוב אחר גושים קטנים אפילו אם הם חשודים לתהליך גידולי.
כדי לאבחן את הגוש בבלוטת התריס, מקובל לעשות בדיקת FNA (ניקור מחט), שתצביע על מספר דרגות חשד לגידול ממאיר (מקובל להשתמש בשיטת דירוג בין 1-6). בחלק מהמקרים, מדובר בשלבי ביניים- שבהם קיים סיכוי מסוים שאכן מדובר בגידול סרטני ואז יש צורך לקבל החלטה עם רופא מומחה בתחום: האם מספיק מעקב, או שיש צורך לנתח ולהוציא את הגוש על מנת לקבל אבחנה ודאית.
נמצא כי לנשים בגיל הפוריות, יש שכיחות גבוהה יותר של קשרים (גושים) בבלוטת התריס, אך רובם שפירים- ואינם בהכרח סרטניים; כך שברוב המקרים יספיק מעקב בלבד. לעומת זאת, אצל גברים יש סבירות גבוהה יותר לגושים סרטניים, במיוחד מעל גיל 55. לפי המלצות האיגוד האמריקאי למחלות בלוטת התריס, יש לקבל את ההחלטה לגבי אופן הטיפול והצורך בניתוח – בהתאם לגודל ואופי הגושים, גיל, מין וגורמי סיכון.