קטגוריה: כתבות

רקע

מחיצת האף מפרידה את חלל האף לשניים והיא בעלת חלק גרמי וחלק סחוסי. סטיה של מחיצת האף הינה ממצא שכיח וקיים אצל חלק גדול מהאוכלוסיה. כאשר הסטיה חמורה, היא יכולה לחסום צד אחד של האף ולהפחית את זרימת האוויר, דבר המקשה על נשימה אפית, חד או דו צידית. תופעה נוספת אשר יכולה להופיע אצל מטופלים מסוימים עם סטית מחיצה, היא יצירת גלדים ודמם בחלל האף.

קונכיות האף הם מבנים דמויי מדפים בתוך האף אשר מנקים, מחממים ומוספים לחות לאוויר העובר דרך הנחיריים לתוך הריאות. הן מורכבות ממבנה גרמי אשר מוקף ברירית. כאשר הקונכיות נפוחות עקב אלרגיות, גירוי או זיהום, קיימת תחושה של חסימה אפית וגודש.

טיפולים שמרנים במטופלים עם חסימה אפית כוללים תרסיסים מקומיים המורכבים מחומרים מפחיתי גודש, סטרואידים או חומרים אנטיהיסטמינים כנגד תגובה אלרגית מקומית. במידה וקיימת פגיעה באיכות החיים שלכם, אתם עשויים לשקול ניתוח לתיקון סטית מחיצה ו/או הקטנת קונכיות תחתונות.

על הניתוח

ניתוח ליישור מחיצת האף מתבצע לרוב בהרדמה כללית. במהלך הניתוח, המנתח מיישר את מחיצת האף ע"י פעולות של כריתה, הזזה או החלפת החלקים הסוטים. פעולות אלו מתבצעות דרך חתכים אשר מבוצעים בתוך חלל האף, ללא חתכים עוריים חיצוניים. הניתוח מתבצע בעזרת אנדוסקופ, צינור עם אור בקצהו המחובר למסך חיצוני על מנת ליצור הגדלה ואיכות תמונה טובה יותר למנתח. לעיתים יש צורך בניוד סחוס מחלק אחורי של המחיצה לתמיכה לגג המחיצה או חלקה הקדמי על מנת לשמור על יציבות האף,

בתום הניתוח האזור הניתוחי נתפר עם תפרים נמסים. לוחיות סיליקון דקות ייתכן ויושארו בחלל האף לתקופה של שבוע לצורך ייצוב המחיצה. שימוש בחומרים אחרים כגון חבישה אפית (טמפונים נספגים או שאינם נספגים) יתכן גם כן לפי החלטת המנתח.

קיימות שיטות רבות להקטנת הקונכיות. באופן כללי החלוקה היא לשתי גישות: האחת -הקטנה תת רירית (ללא פגיעה ברירית המצפה את הקונכיה). הדבר נעשה לרוב על ידי צריבה חשמלית /גלי רדיו/ קובלציה. פעולה זו ניתן לבצע גם בהרדמה מקומית.

בגישה השנייה מתבצעת כריתה או גילוח של חלק מהקונכיה. פעולה זו מתבצעת לרוב בהרדמה כללית וכוללת הורדה משמעותית יותר של רקמה של הקונכיה. וכן עם מהלך החלמה ארוך יותר עם סיכוי מוגבר יותר לדימום אפי ולכן פעמים רבות מונחת חבישה נמסה או שלא בחלל האף דו צדדית על מנת למנוע את הדימום. היתרון אולם בגישה זו הוא שככל הנראה סיכויי ההצלחה גבוהים יותר לאורך זמן, במיוחד במצבים של גודש רירית ניכר מאוד.

סיכוני הניתוח

• דמם אפי
• הצטברות נוזל בין ריריות מחיצת האף (המטומה ספטלית)
• פתח במחיצה אשר מחבר בין שני חללי האף ויכול ליצור שריקה בעת נשימה אפית (נקב)- נדיר
• שינוי מבנה האף החיצוני- נדיר
• הימשכות תלונות של חסימה אפית למרות ביצוע הניתוח
• לעיתים יש צורך בניתוח חוזר עקב המצבים המתוארים מעלה.

למה לצפות לאחר הניתוח

הנשימה האפית לאחר ניתוח מסוג זה מגיעה למלוא הפוטנציאל שלה לאחר מספר שבועות מהניתוח. בתקופה זו –

• יש להקפיד על שטיפות האף עם מי מלח
• יש להימנע מפעילות גופנית אשר מגבירה את זרימת הדם ויכולה לעודד דמם אפי
• יש להימנע מקינוח אפי

רוב המטופלים אשר עוברים ניתוחים לתיקון סטית מחיצה והקטנת קונכיות תחתונות נהנים משיפור בנשימה האפית. מידת השיפור משתנה ממטופל למטופל ואינה קבועה. חלק מהמטופלים מספרים על הימשכות התלונות או חזרתם, דבר אשר יכול להוביל להחלטה על הצורך בניתוח חוזר.

רקע
הסינוסים (מערות הפנים) הם קבוצה של חללים מלאים באוויר המקיפים את חללי האף. מצב דלקתי של חלל האף נקרא סינוסיטיס ומתבטא בקושי בנשימה אפית, נזלת/ליחה, ירידה בחוש הריח וכאבי ראש. כמו כן קיימת במרבית המקרים פגיעה קשה באיכות החיים הכוללת הפרעות בשינה ובריכוז. עייפות, ירידה במצב רוח ובתפקוד באופן כללי.
הטיפול בסינוסיטיס הוא לרוב שמרני וכולל שטיפות של חללי האף עם מי מלח, תרסיסים מקומיים המכילים סטרואידים, טיפול אנטיביוטי ולעיתים גם סטרואידים דרך הפה או בזריקה.
ניתוח סינוסים שכיח בעיקר במצב של סינוסיטיס כרונית שאינה מגיבה לטיפול שמרני ופוגעת באיכות החיים של המטופל. מטרתו היא לאפשר ניקוי של פוליפים, הפרשות ורירית חולה וכן את הרחבת הפתחים הטבעיים שדרכם מתנקזים הסינוסים. הדבר מאפשר ריפוי של הדלקת, ושיפור בתפקוד של הסינוסים. כמו כן לאחר הניתוח יעילות טיפול מקומי לאף ולסינוסים בתרסיסים או שטיפות עם תרופות הינו יעיל יותר . סיבות אחרות, אך פחות שכיחות לניתוחי סינוסים הן אירועים חוזרים של סינוסיטיס, מוקוצלה, וכן גידולים שפירים או ממאירים של הסינוסים.
טרם הניתוח חשוב מאוד לבצע בדיקה מקיפה של האף כולל עם אנדוסקופ וכן לבצע צילום CT של מערות הפנים. צילום זה מאפשר למנתח להתרשם מחומרת המחלה ולתכנן את הניתוח באופן אישי לכל מטופל.

על הניתוח
הניתוח מתבצע בהרדמה כללית בעזרת אנדוסקופ, סיב אופטי המחובר למסך חיצוני, על מנת ליצור הגדלה ואיכות תמונה טובה יותר למנתח. הניתוח מתבצע בתוך חלל האף, ללא חתכים עוריים חיצוניים. לצורך גישה ניתוחית ייתכן ויהיה צורך בתיקון סטית מחיצה. כתלות בממצאי הבדיקה וההדמיה הטרום ניתוחית, המנתח יבצע את הניתוח. יתכן ויפתח את כל הסינוסים או רק את חלקם, כתלות בחומרת המחלה. לעיתים יש צורך בשימוש במערכת ניווט, בעיקר בניתוחים חוזרים או מחלה מפושטת, על מנת לאפשר למנתח להתמצא בחללי האף בצורה מיטבית. בדר"כ בגמר הניתוח יחליט המנתח אם יש צורך להניח חבישה פנימית -טמפונים נספגים או שאינם נספגים (פחות שכיח). לעיתים, במקרים בהם בוצע גם ניתוח ליישור מחיצת האף יונחו בחלל האף לוחיות סיליקון דקות דו צדדית.

סיכוני הניתוח
באופן כללי הניתוח הוא בטוח מאוד בידיים מיומנות.
בפחות מאחוז אחד מהמקרים יתכנו סיבוכים משמעותיים הבאים:
דמם אפי משמעותי
מערות הפנים נמצאות בסמיכות לעיניים ולמח. סיבוכים הקשורים לפגיעה באברים אלו הינם נדירים ויכולים לבוא לידי ביטוי כ–
פגיעה בארובת העין, אשר יכולה להביא לדימום בתוך ארובת העין ושטף דם ובמקרים נדירים מאוד עיוורון
פגיעה בדרכי הדמעות והיווצרות של דמעת לאחר הניתוח
פגיעה בקרומים המקיפים את המוח עם דלף של נוזל הסובב את המוח (CSF)
לעיתים יש צורך בניתוח חוזר עקב ריפוי לא תקין של איזור הניתוח עם היווצרות של צלקות במיטת הניתוח עם חזרה של הדלקת.

למה לצפות לאחר הניתוח
במהלך הימים והשבועות הראשונים לאחר הניתוח יתכנו גודש אפי, הפרשות דמיות וכאבים קלים. השבוע-שבועיים הראשונים הם מעט קשים יותר אך ככל שהזמן עובר לרוב ההרגשה משתפרת. לרוב הכאבים אינם משמעותיים. על מנת לאפשר ריפוי מיטבי של איזור הניתוח , בתקופה זו –
יש להקפיד על שטיפות האף עם מי מלח
יש להימנע מפעילות גופנית אשר מגבירה את זרימת הדם ויכולה לעודד דמם אפי
יש להימנע מקינוח אפי
לעיתים יש צורך בטיפול אנטיוביוטי או סטרואידלי בתקופה שלאחר הניתוח
יש להימנע מעישון לאחר הניתוח
ניתוח אנדוסקופי של הסינוסים הוא טיפול יעיל עבור מטופלים אשר סובלים מבעיות סינוסים. במרבית המטופלים (70-90%) חל שיפור משמעותי בסימפטומים ובאיכות החיים. חלק מהאנשים מבחינים בשיפור מהיר לאחר הניתוח, בעוד שאחרים עשויים להרגיש הטבה תוך מספר שבועות או חודשים. יש לציין שחוש הריח חוזר לנורמה רק בחלק מהחולים. כמו כן, במקרים של פוליפים באף, קיים סיכוי של כ 30-40% מהמטופלים לחזרה של הדלקת תוך 5 שנים מהניתוח וצורך בניתוח חוזר בהמשך.

סרטן הפה והלוע הוא חלק מקבוצת סרטני ראש וצוואר, קבוצה הנמצאת במקום השישי בשכיחות הסרטן בעולם המערבי. השלב בו מתגלה המחלה משפיע משמעותית על סיכויי ההחלמה – ולכן חשוב מאוד לאבחן את המחלה בשלב מוקדם, ככל הניתן.

חלל הפה והלוע נחלק לשני אזורים:

1. חלל הפה – כולל הלשון, החך הקשה, החלק הפנימי של הלחי והחניכיים;
2. הלוע – כולל שקדים, חך רך ובסיס הלשון (החלק האחורי).

לרוב, סרטן הפה והלוע נגרם כתוצאה מעישון ושתיית אלכוהול; אולם במקרים מסוימים לא נמצא גורם סיכון ברור, בייחוד אצל אנשים צעירים או מבוגרים מאוד ללא גורמי סיכון. נהוג להפריד בין סרטן בחלל הפה (שיש לו קשר ברור עם עישון ואלכוהול) לבין סרטן הלוע (פרט לעישון ואלכוהול, סרטן הלוע עלול להיות קשור גם לווירוס הפפילומה, הגורם לסרטן צוואר הרחם, ומועבר במגע מיני).

בכל מצב של פצע בחלל הפה שאינו עובר, כאבים ממושכים בגרון, דימום מהפה או תסמינים דומים – יש לפנות לבדיקה של מומחה אף אוזן גרון. צעירים רבים נוטים לא לייחס חשיבות לתסמינים השונים – ולכן אינם מגיעים להיבדק, מה שעלול לגרום להתפשטות של הסרטן (אם ישנו) – לבלוטות הלימפה בצוואר ואף לאיברים מרוחקים יותר.

כאמור, בכל מקרה שבו עולה חשד לגידול בחלל הפה או הלוע, יש לפנות לרופא אף אוזן גרון מומחה, על מנת לאבחן את המחלה. עם זאת, בחלק מהמקרים האבחנה עשויה להיות מאתגרת. כך, למשל: ביטוי לסרטן בשקד או בסיס הלשון – יכול להיות גוש בצוואר, שמופיע מכיוון שהגידול הראשוני היה קטן וקשה לאבחון, אך התפשט לבלוטת הלימפה בצוואר.

האפשרויות הטיפוליות נחלקות לטיפול ניתוחי ולא ניתוחי (קרינה או קרינה וכימותרפיה).

בסרטן הפה, העדיפות היא לטיפול ניתוחי (גם בשלב גידול ראשוני וגם בשלב שבו התפשט הסרטן לבלוטות הלימפה בצוואר). סרטן הפה מגיב פחות טוב לקרינה – ולכן, במידת הצורך, יינתן טיפול משלים לאחר הניתוח בקרינה, או קרינה בשילוב כימותרפיה.

בסרטן הלוע, העדיפות היא לטיפול בלתי ניתוחי, באמצעות קרינה, או קרינה וכימותרפיה.

למרות הקרבה לחלל הפה, ללוע יש ביולוגיה שונה. לרוב, הגידולים באזור השקד ובסיס הלשון מגיבים טוב יותר לקרינה – ומורכב יותר להגיע אליהם בניתוח (למרות שניתן כיום להגיע לאזור זה, בגישה הרובוטית – עדיין, ניתוח עלול לגרום לנכות, בעיקר בבליעה). אם הטיפול לא הצליח – ניתן לנתח.

כאשר מטופל/ת מאובחנים עם סרטן הפה והלוע מומלץ לפנות למומחה בתחום על מנת שהטיפול יתבצע בגישה אונקולוגית.

גידולי בלוטות הרוק

בגוף האדם יש בלוטות רוק רבות, בגדלים ומיקומים שונים, שתפקידן להפריש רוק כל הזמן ולהגביר את הפרשת הרוק בעת אכילה, כדי לסייע בתהליך העיכול. נהוג לחלק את בלוטות הרוק לבלוטות רוק גדולות, 3 בכל צד ובלוטות רוק קטנות הפזורות בחלל הפה והלוע.

הבלוטות הגדולות כוללת את:

1. בלוטות הפרוטיס, או בעברית "בת האוזן" הממוקמות קדמית לאוזן.
2. בלוטות תת לסתיות: המצויות מתחת ללסת התחתונה.
3. "בלוטות תת לשוניות": מצויות מתחת ללשון ברצפת הפה.

באופן כללי גידולים בבלוטות הרוק הינם נדירים יחסית לגידולים אחרים באיזור הראש והצוואר.

גידולים בבלוטות הרוק שכיחים יותר בבלוטות בת האוזן ועל פי רוב מדובר בגידולים שפירים. אולם במקרים מסויימים תהליך גידולי בבלוטות הרוק עשוי להפוך לגידול ממאיר במהלך השנים.

כאשר מדובר בגידולים שפירים, הנפוצים כאמור יותר בבלוטות בת האוזן, ההסתמנות השכיחה היא הופעת גוש בצד הפנים או צוואר עליון המורגש במישוש. כאשר מדובר בגידול ממאיר, ייתכנו תסמינים נוספים כגון כאב או אף חולשה של הפנים בשל פגיעה בעצב הפנים העובר בתוך בלוטת בת האוזן.

בשל החשש שגידול שפיר יעבור התמרה ממארת ויהפוך לסרטני אם לא יטופל, קיימת חשיבות רבה לאבחון מוקדם ולטיפול בכל מצב של גידול בבלוטות הרוק.

כאשר מתעורר חשד לגידול בבלוטות הרוק, יש לבצע בדיקת אולטרסאונד. בהמשך, נעשית גם בדיקת MRI וכן בדיקת "ניקור מחט" (FNA), במסגרתה נלקחת ביופסית מחט מהגוש החשוד ונשלחת לבדיקה פתולוגית.

לאחר קבלת תוצאות הבדיקות השונות, המסייעות לקביעת האבחנה, ניתן לתכנן את הטיפול המתאים.

כמעט בכל המקרים, הגישה הטיפולית לגידולים בבלוטות הרוק היא ניתוח. בדרך כלל, יכלול הניתוח הסרה של כל הבלוטה הנגועה; ולעתים רק חלק מהבלוטה. על פי רוב, כאשר מדובר בגידול שפיר הסרה כירורגית של הבלוטה מספיקה על מנת להביא לריפוי מלא, אך כאשר מדובר בגידול ממאיר,

יבוצע ניתוח להסרת הבלוטה הנגועה עם או בלי קשריות לימפה בצוואר ובדרך כלל יש צורך בהמשך בטיפול משלים, בהתאם לסוג הגידול והסיכון להישנות או ההתפשטות נוספת של המחלה. לרוב, הטיפול המשלים המקובל לגידולים ממאירים בבלוטות הרוק לאחר ניתוח הוא הקרנות.

הניתוח מבוצע ע"י כירורג מומחה לניתוחי ראש וצוואר; רצוי שיהיה בעל ניסיון בניתוחים מסוג זה. במהלך הניתוח, המבוצע בהרדמה מלאה, נעשה חתך אסטטי קדמית לאוזן או מתחת ללסת התחתונה, הרקמה המיועדת מוסרת והחתך נתפר ונסגר. יש חשיבות רבה לבחירת מנתח מיומן, כדי לצמצם את הסיכונים הכרוכים בניתוח זה.

הסיבוך המרכזי, הוא פגיעה בעצב הפנים. מאחר שעצב הפנים עובר בתוך או בסמיכות לבלוטות הרוק, עשוי הניתוח להביא לפגיעה בעצב הפנים, שתגרום לעיוות. לרוב מדובר בפגיעה זמנית החולפת תוך מספר שבועות עד חודשים, אולם במקרים נדירים הפגיעה נותרת לצמיתות ואינה הפיכה. הדברים אמורים במיוחד כאשר הפעולה הכירורגית נעשית על ידי מנתח שאינו מנוסה מספיק ונעדר ידע ומיומנויות.

בנוסף, חשוב לציין כי הסיכון לסיבוכים עולה, כאשר מדובר בגידול ממאיר (לא שפיר). זאת, הן נוכח נטיית הגידול "לפלוש" למבנים סמוכים והן משום שהגידול מפושט וגדול יותר. לכן, הסרתו עלולה לגרום גם פגיעה בעצב. ישנם מקרים בהם הפגיעה בעצב מכוונת ומחויבת המציאות. זאת, כאשר הגידול מערב את עצב הפנים ויש צורך "להקריב" את העצב על מנת להסיר את הגידול במלואו.

במהלך הניתוח נעזרים במכשיר המצמצם את הסיכון לפגיעה עצבית.

מדובר במכשיר ניטור אלקטרו-פיזיולוגי, שנקרא גם "ניטור נוירופיזיולוגי תוך-ניתוחי", המותקן על פניו של המנותח ומסייע לבצע, תוך כדי הניתוח, מעקב צמוד אחר עצב הפנים. כך, המכשיר מוריד את רמת הסיכון לפגיעה בעצב ואת רמת הסיכון לסיבוכים בלתי רצויים.

בעזרת מכשיר הניטור יכול המנתח, תוך כדי פעולה, לזהות האם (חלילה!) יש ירידה בתפקוד העצב ולפעול בהתאם על ידי הפסקת הפעולה ונקיטת פעולה אחרת; או על ידי נקיטת אמצעים אחרים, שימנעו נזק בלתי הפיך.

לסיכום: גידולים בבלוטות הרוק אינם שכיחים. ברוב המקרים בהם קיימים גידולים בבלוטות הרוק, הם שפירים. יש חשיבות רבה לזיהוי מוקדם של גידול בבלוטת הרוק, כדי למנוע הפיכת הגידול לגידול ממאיר הנוטה להתפתח במהירות ועשוי לסכן את חיי המטופל. לאחר אבחון גידול בבלוטת הרוק, מותאמת למטופל תכנית טיפולית, הכוללת בדרך כלל ניתוח להסרת הגידול. מדובר בניתוח העלול לגרור פגיעה עצבית. ניתן להקטין את הסיכון לפגיעה עצבית באמצעות ניטור נוירו-פיזיולוגי תוך ניתוחי; בנוסף, יש חשיבות לניסיון והמיומנות של המנתח.

ניתוחי בלוטת התריס ויותרת התריס

למרות השמות הדומים, בלוטת התריס (בלוטת המגן) ובלוטת יותרת התריס (פארא תירואיד) הן שתי בלוטות שונות מאוד.

בלוטת התריס – ממוקמת בקדמת הצוואר ומפרישה הורמון שאחראי על כל תהליכי חילוף החומרים בגוף.

בלוטת יותרת התריס – לרוב האנשים יש 4 בלוטות, הממוקמות מאחורי בלוטת התריס ומפרישות הורמון, שאחראי על משק הסידן בגוף.

בבלוטת יותרת התריס, רוב הגידולים שפירים – ומופיעים בד"כ באחת מהבלוטות. ההורמון שמופרש מבלוטות יותרת התריס מפרק את הסידן שבעצמות – לתוך הדם. כשרמת הסידן גבוהה, אמורות הבלוטות להפריש פחות הורמון. גידול הוא מצב שבו אחת הבלוטות מתחילה לתפקד באופן עצמאי, בלי קשר לרמת הסידן בדם – ומתפקדת ביתר (מפרישה את ההורמון כל הזמן). הפרשת היתר גורמת לרמות גבוהות של סידן בדם – ולכן עשויה להיות קשורה לתופעות כמו אבנים בכליות, אוסטאופורוזיס, שינויים במצבי רוח, דיכאון ועוד. ברוב המקרים, הבעיה מתגלה במקרה, לאחר שבבדיקת דם התגלתה רמת סידן גבוהה מהנורמה. רופא המשפחה יזמין בדיקות נוספות, שבאמצעותן ניתן לבדוק את רמת ההורמון שמופרש מהבלוטות ואז מנסים לאתר את הבלוטה הלא תקינה, שבד"כ לא רק מתפקדת ביתר, אלא גם גדולה יותר. מיקום הבלוטה החולה נעשה באמצעות בדיקות הדמיה כמו אולטרסאונד ומיפוי MIBI. לאחר איתור הבלוטה הלא-תקינה מומלץ להסירה בניתוח (אדם יכול לחיות גם עם בלוטה אחת מתפקדת).

ברוב הגדול של המקרים, הגידול הוא גידול שפיר (אדנומה) והטיפול הכירורגי מביא להחלמה מלאה. גידולים ממאירים נדירים ביותר ואז ניתן טיפול ניתוחי, בשילוב קרינה.

בבלוטת התריס יש מגוון מחלות שפירות וממאירות, החל מהגדלה שפירה של הבלוטה (זפק) ועד גידולים ממאירים.

זפק – עלול לעיתים לגרום ללחץ על קנה הנשימה ו/או להתפשט לכיוון בית החזה; במקרה כזה, יש צורך בהסרה של הבלוטה, או חלק ממנה, על מנת להקל על תסמיני הלחץ המקומי. אחד הגורמים לזפק הוא מחסור ביוד (שמקורו בדגים ופירות ים) ולכן הוא נפוץ בעיקר בהרים הגבוהים או באפריקה, בהם כמעט לא אוכלים מאכלים מן הים.

גידולים סרטניים – גורמי סיכון ידועים הם חשיפה לקרינה מייננת (למשל: אנשים שקיבלו הקרנות לטיפול בסרטן בילדותם, אנשים שקיבלו קרינה לגזזת בשנות ה-50, או אנשים שנחשפו לקרינה במסגרת אסונות, כמו צ'רנוביל).  בנוסף: סיפור משפחתי של קרוב משפחה מדרגה ראשונה מהווה גורם סיכון; וכן תסמונות גנטיות מסוימות, המעלות את הסיכון.

לרוב, גילוי המחלה הוא בעקבות הופעת גוש בבלוטת התריס, המתגלה במישוש עצמי או בבדיקה שגרתית של רופא משפחה. לעיתים מתגלה גוש במקרה (ממצא מקרי). למשל: בבדיקת אולטרסאונד של הצוואר, הנעשית מסיבה אחרת. הגישה לגושים בבלוטת התריס היא מורכבת וקיים תחום אפור שבו ניתן לעקוב אחר גושים קטנים אפילו אם הם חשודים לתהליך גידולי.

כדי לאבחן את הגוש בבלוטת התריס, מקובל לעשות בדיקת FNA (ניקור מחט), שתצביע על מספר דרגות חשד לגידול ממאיר (מקובל להשתמש בשיטת דירוג בין 1-6). בחלק מהמקרים, מדובר בשלבי ביניים- שבהם קיים סיכוי מסוים שאכן מדובר בגידול סרטני ואז יש צורך לקבל החלטה עם רופא מומחה בתחום: האם מספיק מעקב, או שיש צורך לנתח ולהוציא את הגוש על מנת לקבל אבחנה ודאית.

נמצא כי לנשים בגיל הפוריות, יש שכיחות גבוהה יותר של קשרים (גושים) בבלוטת התריס, אך רובם שפירים- ואינם בהכרח סרטניים; כך שברוב המקרים יספיק מעקב בלבד. לעומת זאת, אצל גברים יש סבירות גבוהה יותר לגושים סרטניים, במיוחד מעל גיל 55. לפי המלצות האיגוד האמריקאי למחלות בלוטת התריס, יש לקבל את ההחלטה לגבי אופן הטיפול והצורך בניתוח – בהתאם לגודל ואופי הגושים, גיל, מין וגורמי סיכון.

גידולי עור מתקדמים באיזור הראש והצוואר

למרבה הצער, גידולי עור ממאירים שכיחים למדי בארצנו שטופת השמש. על פי רוב, כולל הטיפול בגידולי עור ונגעים סרטניים הסרת הנגע והענקת טיפולים משלימים מתאימים.

בדרך כלל, כירורג כללי או כירורג פלסטי מבצע את הניתוח להסרת נגעים עוריים. בטיפול מעורבים גם רופאים מומחים לאונקולוגיה ורופאי עור. עם זאת, ישנם מקרים בהם דרוש מנתח ראש וצוואר, נוכח הסוג והמיקום של הגידול.

במקרה שמדובר בגידולים מתקדמים באיזור הראש והצוואר מעורב בצוות הטיפולי גם כירורג בעל ניסיון בניתוחי ראש וצוואר. הצורך בעזרתו של מומחה ראש וצוואר מתעורר באחד או יותר מהמקרים הבאים:

מיקום ומידת האגרסיביות של הגידול

במקרים בהם הגידול שיש להסיר הינו מתקדם וחודרני (במיוחד אצל חולים הסובלים מדיכוי של המערכת החיסונית כמו מושתלי איברים המטופלים בתרופות נוגדות דחייה), ממוקם באזור הראש והצוואר והסרתו מחייבת כריתה של מספר סוגי רקמות עמוקים (כגון: שרירים, עצמות ובלוטות לימפה)..

באזור הראש והצוואר, מופיעים בשכיחות גבוהה גידולים עוריים (לסוגיהם השונים). זאת, בין היתר, משום שאזורים אלה חשופים כל הזמן לשמש; חשיפה לשמש מהווה גורם משמעותי להתפתחות גידולי עור ממאירים.

סוג הגידול ומידת חומרתו

כאשר מדובר בגידול אלים, בעל פוטנציאל להתפשטות לקשרי לימפה, כמו מלנומה ואז נדרשת גם ביופסיה של קשרי לימפה בצוואר על מנת להעריך את מידת התפשטות הגידול והצורך בטיפולים נוספים לאחר הניתוח.

באזור הצוואר והראש, נוטים להופיע בשכיחות גבוהה יותר הגידולים הבאים:

• קרצינומה של תאי הבסיס (Basal cell carcinoma) – זהו הגידול הסרטני השכיח ביותר;
• קרצינומה של תאי הקשקש (Squamous cell carcinoma) – זהו הגידול הסרטני השני בשכיחותו.
• מלנומה של העור – נוטה להופיע באזור הראש והצוואר ונחשבת לסרטן עור קטלני ואלים – שיש לאבחן בהקדם ולטפל בו במהירות.

מידת ההתפשטות של הגידול

כאשר מדובר בגידול מפושט, שהתחיל לשלוח גרורות או עלול לשלוח גרורות (למשל: מלנומה ששלחה גרורות לבלוטות הלימפה) – יופנה המטופל גם לכירורג מומחה לניתוחי ראש-צוואר.

ישנם מקרים בהם ההתמודדות עם גידולי עור אינה מסתיימת עם הסרת הגידול. כך, למשל, כאשר מדובר בסרטן עור ששלח גרורות אל בלוטות הלימפה. במקרה כזה, יש לבצע כריתה של בלוטות לימפה בצוואר – פעולה שרק כירורג ראש-צוואר יכול לבצע.

כאשר מדובר במלנומה, לאחר כריתת הנגע נדרש לבצע גם "ביופסיית זקיף", כדי לאמוד את היקף התפשטות המחלה.

בלוטת הזקיף היא בלוטת הלימפה הראשונה המנקזת את נוזל הלימפה המגיע מהאזור הנגוע (מכאן שמה של הבלוטה: "זקיף" – בלוטה הניצבת ראשונה על המשמר). במקרים בהם החלה להתפשט מלנומה שעובייה גדול מ-1 מ"מ, יש חשד שהגידול החל להתפשט אל מערכת הלימפה, גם אם אין לכך עדות בשטח.

כלומר: אובחנה מלנומה – ובשל עובייה, יש חשד אוטומטי להתפשטות "שקטה" שחשוב לאתר. במקרה כזה, התסמינים שיעידו על התפשטות המחלה טרם הופיעו, אין הגדלה של קשריות לימפה ואין דרך לאתר את ההתפשטות בשלב כזה באמצעים אחרים. לכן, מבצעים בדיקה של ביופסיית זקיף.

הבדיקה מבוצעת בבלוטה הנמצאת סמוך לאזור בו אובחנה המלנומה וכוללת הזרקה של חומר מתאים, סביב האזור בו אובחן הגידול, ולאחר מכן סריקה המדגימה מהי בלוטת הזקיף (כאמור: בלוטת הלימפה הראשונה, אליה מגיע נוזל הלימפה). הבלוטה הראשונה זוכה לתואר "בלוטת הזקיף" – והיא מוסרת ונשלחת לבדיקה פתולוגית.